<h1>פסקי ריא"ז — גיטין</h1>
<h2>דף יא.</h2>
שפחה חרופה שאמרה תורה זו [היא] מי שחצייה שפחה וחצייה בת חורין שנתקדשה לבן חורין הועיל בה קידושין לחייב הבא עליה אשם. נשתחררה כולה אחר קידושי ראשון הרי זה ספק אם גמרו קידושי ראשון בשחרורה ושוב אין קידושין תופשין בה מאחר, או אם פקעו קידושי ראשון בשחרורה ואם בא אחר וקידשה קידושיו קידושין גמורין, לפיכך צריכה גט מספק בין מראשון בין משיני כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"ח.
<h2>דף כד:</h2>
המפקיר עבדו יצא לחירות ואסור להשתעבד בו ואסור בשפחה, וכן הוא אסור בבת ישראל עד שיכתוב לו [רבו] שטר שחרור, לפי שהעבדים הוקשו לנשים שנ' [ויקרא י"ט] או חופשה לא נתן לה, ונאמ' באשה [דברים כ"ד] וכתב לה, וכשם שאין האשה ניתרת מבעלה אלא בגט, כך אין העבד ניתר בבת ישראל אלא בגט, מת רבו שהפקירו, יורשין כותבין לו גט שחרור. ונראה בעיניי שאם גזל ישראל עבד חבירו ונתייאש ממנו רבו, הרי הוא כאילו הפקירו ויצא לחירות, וכותב לו רבו ראשון גט שחרור כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ד.
